עונה נגמרת, עונה מתחילה, ורק דבר אחד נשאר קבוע –

הסאנס הם פחות שמש ויותר ליקוי מאורות, ובזמן שאוהדי רוב קבוצות הליגה מרואים את קבוצותיהם נאבקות על ניצחונות פלייאוף, אוהדי הסאנס עסוקים בלקרוא בשקיקה את המוק דראפטים השונים…

ועדיין, העונה הזו שזה עתה קרובה להתחלה, מרגישה שונה.

אז מה היה לנו?

מה שהיה זו עונה מוזרה. היא נפתחה עם אופטימיות אדירה אחרי ניצחון פתיחת עונה מרשים על הקינגס,

היא המשיכה עם ההשעיה של אייטון ופסימיות הגיונית,

אבל אז, אחרי 15 משחקים ראינו את הסאנס עם מאזן 8 – 7. המנוסים שבאוהדי הסאנס הזכירו את גרסאות הקבוצה שפתחו עונות בצורה לא פחות מרשימה, רק בכדי להתרסק או לספוג אכזבה מרה (ע"ע 2014 והחמצת הפלייאוף של הקבוצה הנהדרת בניצוחו של דראגיץ' למרות מאזן חיובי),

והסאנס לא "אכזבו". באמצע מרץ הקבוצה עם מאזן של 26 ניצחונות מול 39 הפסדים. הפלייאוף נראה כמו חלום רחוק.

ואז, קורונה.

למרבה הפלא (אולי "תדהמה" זה מדויק יותר), הקבוצה הוזמנה לשחק במשחקי "הבועה".

8 משחקים אחר כך, ואוהדי הסאנס מצאו את עצמם בסיטואציה מוזרה –

הקבוצה מרחק הפסד של פורטלנד מול ברוקלין מלהבטיח מקום 9 שיאפשר התמודדות מקום בפלייאוף, התמודדות בסיבוב הראשון מול הלייקרס.

הרבה פחות "למרבה התדהמה", פורטלנד ניצחו. אבל לא סתם ניצחו, ניצחו בשנייה האחרונה עם החטאה של הנטס שהשאירה את אוהדי הסאנס עם טעם של עוד, אבל שוב ללא פלייאוף.

(כבר הזכרתי את התחושות של 14'? אני שונא דה ז'ה וו)

מה השתנה הלילה הזה?

הרבה.

הצעד הראשון היה הטרייד שהביא לקבוצה את כריס פול תמורת אוברה, רוביו וטיי ג'רום. מדובר על צעד דראסטי –

אוברה היה מנוע רציני בעונה האחרונה. האנרגיות שהוא הביא לפרקט הם חלק לא קטן מהשינוי בצורת משחקה של הקבוצה.

לרוביו היה חלק גדול אפילו יותר – הוא, לראשונה מזה זמן רב, החזיר להתקפת הקבוצה סדר, משמעת, וכיוון.

הצעד השני היה בחירתו המפתיעה של ג'יילן סמית' בדראפט עם הבחירה ה-10.

הצעד השלישי היה ריענון הספסל כאשר ביינס (הנהדר. נתן עונה אדירה עבור הסאנס. אני משוכנע שהראפטורס הולכים להרוויח בגדול מההחתמה שלו), קמינסקי, ואוקובו עוזבים,

ומצטרפים קראודר, גאלוויי, מור, ודמיאן ג'ונס.

אז מה יש לנו?

המון פוטנציאל.

כריס פול ודווין בוקר זה קו אחורי יוצא מן הכלל.

כן, כריס פול כבר לא ילד, אבל הוא עדיין הראה בעונה שעברה איך הוא מסוגל להנהיג ולהוביל קבוצה צעירה לפלייאוף.

בוקר הוא מהשוטינג גארדס הטובים ביותר בליגה.

על הספסל יש את קארטר ופיין כמחליפים לעמדת הרכז. קארטר הוא מחיף נהדר לעמדת הפוינט גארד. הוא מביא המון אנגיה וקשיחות, לצד יכולת קליעה מספקת מבחוץ. פיין שיחק רק ב-8 משחקי הבועה של הסאנס בעונה שעברה, והוא היה נהדר (10 נקודות באחוזים מטורפים). מעניין יהיה לגלות עד כמה חריגה היא סטטיסטיקת הבועה שלו.

המחליפים של עמדת השוטינג גארד הם גאלוויי ומור, 2 שחקנים שיודעים לעשות דבר אחד בצורה יצאת מן הכלל – לקלוע מהשלוש בקאצ' אנד שוט.

הפורוורדים של הקבוצה הם קראודר שמביא המון ניסיון (והגנה), צמד הצעירים המבטיחים קמרון ג'ונסון ומיקל ברידג'ס (היו אדירים בהיעדרו של אוברה בבועה), וסאריץ' (השנה נראה אותו כשחקן המרכזי שעולה מהספסל, עם יכולות הקליעה, המסירה, ומשחק הפוסט שלו).

ג'יילון סמית', הרוקי המבטיח יתופקד ככל הנראה הן כפאוור פורוורד _לצדו של אייטון), והן כסנטר (לצדו של סאריץ').

בעמדת הסנטר יש את אייטון, מי שהאוהדים מקווים שיהיה הפריצה של העונה, וסיבה מרכזית להצלחת הסאנס העונה. הוא בעונה שעברה עשה צעדים משמעותיים בהתקדמותו כשחקן, בעיקר בצד ההגנתי.

נו, אז יש היגיון בשיגעון?

במילה אחת – כן.

ג'ונס, שלקח את מושכות הניהול בעונה שעברה מנהל את הקבוצה עם אסטרטגיה סדורה, הגיונית, והכי חשוב – עקבית.

הוא מביא לקבוצה שחקנים שהאופי שלהם משמעותי לא פחות מהכישרון שלהם (אם זה בשוק השחקנים החופשיים, ואם זה בדראפט).

הוא מביא לקבוצה שחקנים שקליעה מבחוץ היא חלק מהותי מסט הכישורים שלהם.

מונטי וויליאמס שזכה בעונה שעברה בכבוד של שחקניו, ינסה בעונתו ה-2 בקבוצה להפוך את הסאנס, לראשונה זה 18 שנה, לקבוצת הגנה טופ 10 בליגה. לצד יכולת הקליעה מבחוץ שיש לקבוצה, ולצד העוגנים בוקר ואייטון, זה אמור להיות מתכון לפלייאוף.

תחזית, יש?

בוודאי. כמיטב המסורת, נלך על הדרך הבדוקה של לכסות את כל הבסיסים.

התחזית הפסימית:

אייטון נתפס על עבירת סמים. הוא טוען שזה בכלל היה חיסון נגד קורונה שנתנו לו בביתו שבבהאמה. הוא מושעה ל-50 משחקים.

15 משחקים לתוך העונה, כריס פול סובל מנקע בבלוטת האצטרובל, מה שהופך אותו לווסטברוק רק בלי האתלטיות או המרץ הבלתי נלאה.

בוקר דווקא משחק נפלא. אבל רגע לפני הדדליין הוא שולח לחלל המרשתת הודעת "אני לא רוצה להיות כאן" עם אימוג'י של עננים המכסים את השמש.

הסאנס מסיימים עונה נוראית עם מאזן של 28 ניצחונות (מאזן שמספיק לבחירה ה-14 בדראפט), ואוהדים אומללים שלא רואים פלייאוף באופק.

התרחיש האופטימי:

במילה אחת – פלייאוף. לא משנה לי איך, כמה, ולמה. אלו הסאנס. פלייאוף = אופטימיות זרחנית.

התרחיש הראלי:

*מטעמי ניחוס, אנטי ניחוס, וכלל אמונות טפלות/תפלות אני שומר על זכות השתיקה. ניתן לשמעון להטיל את קללתו, ולטמיר לבטלה עם קללה הפוכה.

אני בינתיים אכסוס ציפורניים ואמתין בקוצר רוח לגלות האם האופטימיות שלי היא שוב לא יותר מווישפול ת'ינקינג קרדינלי…